מתאים ל:מתחילים / חובבים / מתקדמים /  מקצוענים

עומק שדה- ברגע שתבינו את העקרון הבסיסי, הצילומים שלכם יקבלו עומק חדש.

הדרך שבה נושא משוחזר בתמונה יכול להיות שונה לחלוטין מאיך שהוא נראה כשצילמתם אותו. כשאתם מסתכלים על סצינה כלשהיא, הכל נראה פחות או יותר חד באותה המידה, אבל לעיתים קרובות כשאתם מצלמים משהו יש רק איזור מסויים שנראה חד במידה מספקת, האזור החד הזה נקרא עומק השדה.

סוגיית עומק השדה גורמת משום מה לבלבול רב בקרב קהל הצלמים, כמעט כולם מבינים במידה זו או אחרת מהו עומק שדה אבל מעטים יודעים מספיק כדי להסביר אותו, וכתולעת של ספרי צילום אני יכול להגיד לכם שגם בקרב המקצוענים יש מעט אי-סדר בנושא. כנראה בגלל שרוב הצלמים הם בראש ובראשונה אומנים וללא רקע מתמטי/פיזיקלי הדרוש (לא לדאוג, לא ניכנס לכל זה), ולכן קיימות "אמונות טפלות" בנושא עומק שדה שאני מתכוון להפריך בכתבה הבאה…

אנימציה להמחשת עומק שדה

אנימציה להמחשת עומק שדה (כל הערכים נשמרים למעט צמצם)

לפני הכל- מה זה בעצם "עומק שדה" (Depth of Field)?
כפי שכבר ציינתי במאמרים קודמים, המונח עומק שדה מתאר את הטווח בתמונה, מקרוב לרחוק, שנראה בפוקוס (שנשאר חד). כולם יודעים שכדי להגדיל את עומק השדה יש להקטין את הצמצם (aperture), כלומר להגדיל את מספר ה-f-stop, זאת עובדה שקל להסביר באיור הבא:

דיאגרמה המתארת איך עומק שדה משתנה ביחס לצמצם

איך עומק שדה משתנה ביחס לצמצם

כמו שאפשר לראות באיור הנ"ל, יש רק נקודה אחת בשדה הראיה שחדה לחלוטין, אולם כאשר הצמצם סגור יש אזור רחב יותר שבו קרני האור חדות במידה מספקת על מנת שיתפסו כחדות על החיישן ולכן יש יותר מהתמונה בפוקוס. מאותה הסיבה למצלמות פוקט (בהן החיישנים קטנים) יש עומק שדה גדול יותר מאשר למצלמות full frame.

ישנם אנשים שמאמינים שככל שהעדשה יותר רחבה, כך עומק השדה יותר גדול, זו היא הנחה מוטעית, למעשה, אם גודל הנושא בתמונה נשאר זהה אז בכל מפתח צמצם לכל העדשות יהיה עומק שדה זהה*, במילים אחרות – זה לא משנה אם אתם ב-18מ"מ או ב-200מ"מ, אם גודל הנושא בתמונה וה-f-stop זהים, אז עומק השדה ישאר זהה*. גם אני, כשקראתי את זה בפעם הראשונה, הופתעתי, הרי לכל מי שיש לו קצת ניסיון צילומי יכול הגיד שלעדשה רחבה יש עומק שדה גדול יותר
וכמעט בכל מקום שחיפשתי, קראתי על שלושה גורמים שמשפיעים על עומק שדה, מיפתח צמצם, מרחק מהנושא ועדשה.

* כמעט לחלוטין – קיימים הבדלים שוליים בין אוכי המוקד.

לכן החלטתי לעשות ניסוי קטן, ולחלוק אתכם את התוצאות, צילמתי שלוש תמונות באורכי מוקד שונים: והקפדתי להשאיר את הנושא בתמונה בגודל אחיד:

הפרכת המיתוס על עומק שדה - עומק השדה נשמר בין 25, 50, ו-100 מ"מ

עומק השדה נשמר בין 25, 50, ו-100 מ"מ

כפי שניתן לראות בתמונות הנ"ל, הנוסחאות לא משקרות- אכן מסתבר שעומק השדה נשאר זהה עבור כל התמונות, אבל אפשר להבין למה קיים כזה בלבול בנושא- אורכי מוקד גדולים מגדילים את הרקע ולכן מדגישים את הטשטוש שנגרם ע"י עומק שדה רדוד. אם כי למעשה, עומק השדה נותר זהה. אז בעצם, למרות שהפרכתי את ההנחה, כפי שניתן לראות בבירור בתמונה לעיל, לעין בלתי מזוינת עדיין יראה כאילו ככל שאורך המוקד גדול יותר כך הרקע מטושטש יותר (רקע מטושטש נקרא בוקה (bokeh)) ולכן שני הצדדים צודקים- יש לנו תיקו, גבירותיי ורבותיי, על אף שעומק השדה אינו משתנה, הבוקה נעים יותר לעין בעדשות טלה…

כל זה טוב ויפה, אבל איך משתמשים בזה בצילום תכל'ס?

שתי טכניקות חשובות לשימוש בעומק שדה:

1.      הכל בפוקוס: במקרה זה נשתמש בטכניקה שכבר הזכרתי במאמר "איך לצלם שבילי כוכבים" שנקראת מרחק היפר-פוקלי (Hyperfocal distance), המונח עלול להישמע קצת מרתיע, אבל על דאגה, כפי שהבטחתי לא נכניס שום מתמטיקה או פיזיקה לסיפור. אתם רק צריכים לדעת שזהו המרחק שבו צריך למקד את העדשה על מנת לקבל את עומק השדה העמוק ביותר האפשרי.
במקרים כמו צילומי נוף, צילום קבוצתי וצילומי פְנים, שבהם אתם רוצים כמה שיותר בפוקוס, תוכלו להשתמש בעדשה רחבה, בצמצם קטן ובמרחק גדול מהנושא, אבל מה קורה כשכל אלה לא מספיקים? תוכלו להשתמש בטכניקה המגניבה הנ"ל, שמאפשרת להגדיל את עומק השדה. איך עושים את זה? ככלל אצבע, בעדשות רחבות, ניתן לומר שיש פי שתיים עומק שדה מאחורי הנושא מאשר לפניו, לכן כשאתם מפקסים את המצלמה לאינסוף אתם "מבזבזים" הרבה עומק שדה. על ידי התמקדות קצת יותר קרובה נוכל להעמיק את עומק השדה בחזית (ברקע הקידמי) מבלי לאבד את הפוקוס באופק. מגניב לא? אפשר לפקס באופן ידני ע"מ למצוא את המרחק ההיפר-פוקלי, או להשתמש במחשבונים באינטרנט/אפליקציות לסלולרי ע"מ למצוא את המרחק הזה. (מי שבכל זאת רוצה קצת מתמטיקה- הנה הנוסחאות לחישוב Hyperfocal distance)

אי קקטוסים - סלאר דה אויוני, צי'לה.

דוגמה לשימוש במרחק היפר-פוקלי, צולם במדבר המלח, סלאר דה אויוני, צי'לה.

2.      עומק השדה מוגבל בכוונה:
יש כמה נושאים (פורטרטים למשל) שלהם אתם תרצו רקע מטושטש ע"מ להדגיש אותם והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להשתמש בעדשה ארוכת מוקד, להתקרב כמה שניתן לנושא שלכם ולבחור בצמצם גדול ככל האפשר (f-stop קטן ככל האפשר), כך יתקבל עומק שדה רדוד שיפריד לכם את הנושא מהרקע ויצור בוקה נעים לעין.

פרח - מבט מקרוב

דוגמה לעומק שדה רדוד במיוחד- מילימטרים ספורים

כמובן שלטכניקה הזו יש רמות שונות, לפעמים נבחר לטשטש את הרקע עד כדי שלא נוכל לזהות מה היה שם קודם, ולעתים נרצה לרמוז על הרקע אבל לא לתת לו 'לגנוב' את תשומת הלב מהעיקר.

הארות והערות:

  • כבו את הפיקוס האוטומטי כשמפקסים למרחק ההיפר-פוקלי, אחרת המצלמה פשוט תשנה את מה שעשיתם.
  • עדיף לפקס קצת אחרי המרחק ההיפר פוקלי מאשר לפניו, כדי להימנע מאופק לא בפוקוס.
  • מפתח צמצם קטן יוצר בעיה של דיפרקציה (הישברות קרני האור), לא ניכנס יותר מדי לפרטים, רק קחו בחשבון שבמפתח הצמצם הקטן ביותר כבר מאבדים חדות בצורה ניכרת, לכן, ככלל אצבע, אני משתדל לא לעבור f/16, אלא אם ממש אין ברירה.

השורה התחתונה: איך להשתמש בעומק שדה.

ציוד הכרחי: מצלמה

ציוד מומלץ: שליטה במפתח צמצם ופוקוס ידני.

הגדרות:

  • כדי לקבל כמה שיותר בפוקוס, נצלם מרחוק, עם עדשה רחבה, וצמצם סגור.
  • כדי לקבל בוקה 'רך ונעים' נצלם מקרוב, עם רקע רחוק כמה שניתן, בעדשת טלה,  וצמצם פתוח לרווחה.

מי שמעוניין בקריאה נוספת ומעמיקה יותר (באנגלית) יכול להכנס לכאן: Depth of Field – Wikipedia

יש לכם טיפ משלכם? שתפו אותו איתנו כאן, הוסיפו תגובה למטה.

רוצים לדעת מתי מתפרסמת הכתבה הבאה? הוסיפו את האתר לקורא ה-RSS שלכם, זה חינם!
ניפגש בשבוע הבא, עד אז תצלמו המון ובעיקר… תהנו!!