מתאים ל:מתחילים / חובבים / מתקדמים /  מקצוענים

אם אתם כמוני, יש רגעים שבהם יש לכם צורך עז ופתאומי להוציא את המצלמה ולצלם, אני משתדל להשלים עם התחושה הזו, לא משנה כמה הסיטואציה יכולה להיות מוזרה, או לא נוחה, או עצובה. במהלך השנים צילמתי תמונות עם רגש, את רוב הפעמים פיספסתי, וגם כשכן הייתי עם המצלמה ביד לא תמיד קלעתי למה שרציתי ולמה שהרגשתי, למען האמת לרוב החמצתי את 'ה'-תמונה, אבל לחלק קטן מהרגעים הללו יש לי תמונה, ותאמינו לי שהתמונות האלה, גם אם הן עקומות ולא לגמרי בפוקוס, שוות הרבה יותר מכל תמונה שתצלמו ותימכר במאות דולרים, כי לכם ולקרובים אליכם, זו מזכרת, הזכרון שלכם מאותו הרגע, שלא יהיה יותר, לעולם.

אהבת אחים

אני מתנצל מראש אם הפוסט הזה מבולגן ומקושקש, הפעם, שלא כרגיל, אני כותב ישר מהלב, בלי עיבודים ובלי הגהה.  השבוע אנחנו מציינים חצי שנה לפטירתה של אחותי, גל, זכרונה לברכה.
גל הלכה לעולמה בת 20, אבל השאירה אחריה מורשת כאילו הייתה זקנת השבט, היא השרתה מעל לכל חמימות ותום, אבל גם עקשנות וגאווה, היא לא ידעה לקבל, אבל הייתה מומחית בלתת, בלי תמורה ובלי גבולות, את כל כולה ועד הסוף..

אושר רגעי

אם לומר את האמת לא היכרתי אותה כמו שרציתי, הכרתי מצויין את גל הילדה, השובבה, החמודה השחיינית, הפרפקציוניסטית, אבל פיספסתי את התקופה שבה הפכה לנערה,לאישה צעירה, בין צבא, לעבודה ולימודים והטיול הגדול לחו"ל פשוט לא היה לי זמן לאחותי הקטנה, או כך לפחות חשבתי, וכשחלתה ניסיתי לכפר על זה בכך שהשתדלתי לא להתרחק אפילו לרגע.
עד היום קשה לי להשלים עם העובדה שלא אראה אותה יותר לעולם, אבל המשפחה שלנו, ככה למדתי, חייה בכולנו. לא פעם אני מוצא את עצמי עושה משהו רק כדי להבין שזה משהו שאחותי הקטנה הייתה נוהגת לעשות. אבל אני סוטה מהנושא..

איחוד מחדש

רציתי להעביר רק מסר אחד – אל תפספסו את ההזדמנות להנציח את הרגעים האלה בחיים, גם אם קשה, ולא נוח ועצוב, גם אם ברחה לכם דמעה ואתם לא מצלחים לראות מה בדיוק אתם מצלמים, תזכרו, הרגע הזה לא יחזור, וזה תלוי בכם לשמר אותו, כדי שאחרי חצי שנה, כשתחפשו משהו לבכות עליו, יהיה לכם…